הקואופ פוגש את אמה- האמא המחבקת מהודו

תדמיינו ילדה בת 9 עם לב כל כך רחב, שבמקום להתעסק במה שהיא צריכה, רוצה ומשתוקקת לו, היא רואה את הסבל של אנשים סביבה, את המצוקות שלהם ואת הצרכים שלהם.

תדמיינו אותה יוצאת מהבית הדל שלה, בדרום הודו, בשליחות ההורים להביא אוכל לפרה ובמקום זה היא מביאה חיבוקים, הקשבה וסיוע, כמו שילדה קטנה יכולה, כדי להקל על הכאב והצער של השכנים שלה בכפר.

 

כשהיא מגיעה לגיל המופלג של 15-16 היא כבר מקבלת מאנשי הכפר את הכינוי "אממה" – האמא המחבקת, המקשיבה, המנחמת, הנותנת כוחות. יש משהו בנוכחות שלה, בחיוך הרחב ובעיניים הטובות שנותן הרגשה שהיא מתבוננת בך באהבה אין סופית, לא מוגבלת וללא שום תנאי. היא אוהבת אותך כי את- את, כי אתה- אתה והיא אוהבת אותך לא בגלל מעלותיך ולא למרות מגבלותיך. היא אוהבת אותך בלי שעשית שום דבר מיוחד. היא אוהבת אותך כי היא חיה בתודעה של אהבה, שותפות וחיבור לכל היצורים החיים.

עד היום היא חיבקה מעל 35 מליון אנשים מכל העולם. היא מחבקת ראשי ממשלות, אנשי עסקים ועשירי עולם באותו חום ואהבה שבו היא מחבקת עניים מרודים, קבצנים, מצורעים ואנשים עם לבבות שבורים.

 

 

אם ממה שתיארתי כאן עולה דימוי של איזה גורו מרחפת על עננים של אהבה רוחנית שאינה מחוברת לעולם האמיתי- צריך להמשיך את הסיפור. האשה הקטנה הזו מנהלת במקביל אימפריה עצומה של עשייה חברתית על פני כל הגלובוס.

 

בעזרת עשרות אלפי חסידיה בחמש יבשות, אמה פתחה בתי חולים שמשלבים רפואה מערבית מקצועית עם רפואת איורבדה ותמיכה רגשית, נפשית, רוחנית לכל חולה. היא פתחה בתי ספר בחינם לאלפי ילדים שבלעדיה היו מוצאים עצמם עובדים בבתי חרושת בשכר של דולר לחודש. היא יצרה מקומות עבודה לאלפי נשים, נתנה הלוואות לפתיחת עסקים זעירים של נשים ותמכה בהקמת קואופרטיבים שמנהלים חיי קהילה בהובלת נשים. היא שולחת את חסידיה עם סכומי עתק שהיא מגייסת לכל מקום של משבר ואסון בעולם. מהר יותר ממשלות ומעובדי האו"ם, היא מצליחה להביא חבילות מזון, מים נקיים ולבנות בתים חדשים בהיקפים עצומים לנפגעי רעידות אדמה, שיטפונות, צונאמי ופגעי טבע נוספים. כל זאת (ועוד הרבה שלא אצליח לתאר בפוסט אחד) היא עושה עם חיוך קטן וצנוע, בלי שום גינוני כבוד, בנחת וברוגע כשהיא אומרת שהדבר היחיד שמניע אותה זה אהבה אמהית לכל היצורים.

 

 

האשרם שלה החל מהבית הקטן בו היא נולדה. עם השנים האשרם גדל והיום הפך לעיר קטנה שבה מבני מגורים בני 15 קומות עם אלפי חדרים קטנים וצנועים. באשרם גרים באופן קבוע 3000 איש ועוד אלפי מבקרים, כמוני, שמגיעים לתקופות של כמה ימים עד כמה חודשים. החיים באשרם מתנהלים כמשק סגור שאין בו כמעט שום תזוזה של מטבעות וכסף. כל העבודות (ניקיון, כביסה, בישול, טיפול רפואי, ניהול מתחמי הפעילות ועוד ועוד ועוד) נעשים בהתנדבות מלאה. כל תושב ואורח מוזמן להשתתף ב SEVA- התנדבות בת שעתיים כל יום. הכל מתארגן באופן מופתי, כולם נותנים באהבה. בתורנות חיתוך ירקות ב 6:30 בבוקר ישבתי עם כעשרים איש מכל רחבי העולם. כולנו ביחד, כמשפחה אחת, חתכנו מאות קילו ירקות לארוחות של אותם הימים.

 

 

בתוך האשרם יש חנות אקולוגית שבה מפעל קטן לייצור מוצרי קוסמטיקה, תזונה ורפואה טבעיים. לפי מה שסיפרו לי החנות החלה לפני כמה שנים על ידי זוג אוסטרלים שהגיעו לאשרם לכמה חודשים. הם הביאו את הידע הראשוני. כשהם עזבו הם העבירו את הידע לאשה יווניה וכשהיא עזבה היא העבירה למנהלת הנוכחית- אשה צרפתיה שעובדת עם כמה מתנדבות נוספות מרחבי העולם. מיד סיפרתי להם על הקואופרטיב שלנו והתחלנו להחליף חוויות מהנסיון שלנו. תוך כדי שיחה התברר שיש כמה מוצרים שאנחנו עושות בקואופ שהן לא מכירות. מיד קבענו פגישה ליום שלמחרת ל"שיעור".

 

 

ביום שאחרי הגעתי עם המחשב שלי. מכיון שהאשרם לא מחובר לWIFI היה אתגר קטן של איך להגיע למתכונים אבל בעזרת כמה גרמנים שהיו שם, הצלחנו לעשות חיבור. הם הביאו את מחברת המתכונים שלהם ורשמו ארבעה מתכונים שלנו לתוכו. לקראת עונת השיא הם יתחילו להכין דאודורנט במשחה (כרגע יש להם רק באבקה), פילינג פנים, קירצופית גוף וקירצופית לרגליים. בדקנו את הצמחים שיש להן, עשינו התאמות לחומרי הגלם שיש להן (פחות שמן זית ויותר שמן קוקוס) ואחרי שעתיים של מחקר יצרנו את המתכונים המדויקים שמתאימים לאקלים שלהן.

זו היתה חוויה של שותפות עמוקה, של פתיחות אמיתית ורצון לתת ולחלק מכל מה שיש לנו. בעולם קפיטליסטי שבו אנשים שומרים על הידע שלהם עם פטנטים רשומים ועם זכויות שמורות, כזה כייף לגלות שיש איים של שפיות שבהם ברור שהידע שלנו שייך לבריאה, לאמא אדמה. היא נותנת בשפע לכולם ואין שום צורך להחזיק בידיים קפוצות. הרבה יותר מהנה, מתגמל, מספק ומעשיר להתחלק, לשתף ולתת באהבה.

 

 

ביום האחרון, אחרי השיעורים, המדיטציות והניגונים של הלילה, התארגנתי לצאת לארוז את המזוודה, להתקלח ולנסוע. בדרך לחדר פגשתי את אחת המתנדבות בחנות האקולוגית. היא ברכה אותי בדרך צלחה, הסתכלה לי עמוק בעיניים, אמרה תודה על המתכונים שנתתי להן וביקשה שאמסור לחברות הקואופ שיש להן שותפות גם בהודו הרחוקה.

 

דמעות הציפו לי את העיניים והלב התמלא התפעמות מהיכולת של אשה אחת, שכל כולה אהבה ונתינה, לייצר כל כך הרבה חיבורים אנושיים וטוב בעולם!

אם אתם מגיעים למדינת קרלה בדרום הודו- מומלץ לעצור לכמה ימים באשרם של אמה!