יום הולדת 11 לקואופ – איך אפשר בכלל לחגוג?

לפני 11 שנה היינו 7 חברות (ואיתן) עם רעיון טיפה הזוי.

אנחנו לא קונות יותר בבתי מרקחת מוצרי קוסמטיקה מלאים בחומרים משמרים ותמציות ריח סינטטיות.

אנחנו לא קונות בבתי הטבע קוסמטיקה מעולה אבל יקרה בטירוף.

 

בזכות השותפות הרכה שהולכת ונרקמת ביננו, נתחיל לייצר, במו ידינו, ליין של מוצרי קוסמטיקה 100% טבעיים ואורגניים במחירי עלות שפויים.

 

 

11 שנה אחרי אנחנו 350 חברות מאילת ועד קרית שמונה.

יש ליין של 40 מוצרים טבעיים, אחד יותר מעולה מהשני.

לא העלנו מחירים אף פעם במשך 11 שנה! (להוציא תיקונים של 5-10 ש"ח ב- 2019)

150 פעם נפגשנו לרקוח אלפי מוצרים.

 

 

העברנו קורסים מעמיקים לעצמינו ולנערות בסיכון.

 

פינקנו מעל 700 נשים במוצרים וסדנאות קוסמטיקה טבעית:

נפגעות תקיפה מינית, נגמלות מסמים, אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים, שורדות תעשיית הזנות ולאחרונה- כ- 500 מפונות מעוטף עזה.

 

 

 

 

כל זה נעשה בצניעות, בשקט, הרחק מאור הזרקורים.

מופעל אך ורק באמצעות אנרגיה של אהבה וחברות נשית.

 

 

יום השנה ה- 11 של הקואופ נופל בסמיכות מזעזעת ליום ה- 100 של המלחמה.

האם מותר בעת הזאת בכלל לחגוג? האם זה מתאים?

איך מחזיקים את השמחה על מה שיצרנו ביחד עם היאוש ממה שקורה סביבנו בעת הזאת?

 

 

ברגעים של התלבטויות מהסוג הבלתי אפשרי הזה, הנשמה שלי נודדת לספסל קטן מול מפל יפייפה בכפר קטנטן בהודו.

איך הגעתי לשם זו שאלה שעד היום קשה לי לענות עליה.

זה היה סיפור מסתורי ומופלא שבו כוח גדול ממני שם אותי על מטוס, לגמרי לבד, לעבר יעד לא ידוע, בלי תוכנית ובלי לדעת למה ולאן אני נוסעת.

 

בתוך המסתורין הזה התגלגלתי ללמוד אצל הודי זקן, לבוש לבן, עם טורבאן לבן על הראש וזקן לבן ענק.

מין אליהו הנביא הודי שכזה…

 

כל בוקר הייתי מדלגת על האפשרות לקחת אוטובוס והולכת ביער לבדי מהאכסניה שלי אל "בית הספר" שלו (חדר קטנטן, מט לנפול…)

והייתי מגיעה מוקדם כי תמיד הייתי עמוסה שאלות שחפרו לי בלב ובנשמה.

 

 

כל בוקר הייתי מוצאת אותו יושב על הספסל בשקט עם הפנים למפל, שותה צ'אי הודי חריף וטעים.

הייתי מתיישבת לידו ומתקיפה אותו עם השאלות שלי.

הוא היה מחייך. נושם עמוק. נותן לשאלות שלי לחלחל לתוך הלב שלו.

ואז… נושם שוב. לא ממהר לענות ולבסוף, לאט לאט וברכות אין סופית אומר:

אורלי, כשאת לא בטוחה מה לעשות תתבונני דרך החלון החוצה.

תסתכלי על העץ, על הציפור, על האדמה, על הטבע ותחכי.

הם יתנו לך את התשובה.

 

 

שנים עברו וכל פעם שאני נזכרת במורה האהוב הזה אני מגלה שהוא צדק.

גם עכשיו, עמוק בתוך הכאב והיאוש, הגשם יורד, הנבטים הטריים יוצאים מהאדמה, החוביזות ממלאות את המרחב.

ציפורים ממשיכות לשיר ואפילו בבארי מתחילות לפרוח כלניות ראשונות.

 

 

המורה שלי אמר משהו שלאוזן המערבית (ולנפש הישראלית הפצועה והמדממת) קשה מנשוא לשמוע:

בכל זאת, עם ידיים טיפה רועדות, אני כותבת את דבריו:

אחרי שריפה היער לא מחפש במי לנקום.

היער מחדש צמיחה כי ככה הוא יודע.

אחרי שמיכלית נפט מזהמת את הים, הדגים והאלמוגים לא מגישים תביעה אצל עורכי דין.

מי שנותר אחרי הזיהום מתחיל מחדש חיים. כמה שאפשר. איפה שאפשר.

בסרטו המהמם "על פני האדמה", דיוויד אטינבורו מצלם את צ'רנוביל 30 שנה אחרי.

בני האדם נטשו אבל הטבע מתחדש בין ההריסות…

 

 

ולכן אנחנו, הבנות של אמא טבע, נחגוג את יום ההולדת ה-11 לקואופ ביום שישי ה- 15.3.24 .

החגיגה תהיה בסמוך ליום האשה הבינלאומי. זמן מעולה לחגוג את מה שאנחנו עושות ביחד.

 

 

מה בדיוק נעשה בחגיגה?

איך נתאים אותה לזמנים שלנו?

על השאלות הללו כבר נחליט ביחד…