מתיקות הכניעה (אפילו לחום הנורא! אפילו בלי מזגן…)
כל מי שהגיעה לתורנות קואופ בחודשים האחרונים פגשה אותי על כסא גלגלים/ עם הליכון/ עם קביים בשל נמק במפרק הירך.
9 החודשים האחרונים היו ירחי לידה של תובנות שהחלו בכאבי תופת, כעס אין סופי, יאוש וחוסר אונים ומסתיימים (בתקווה שזה באמת הסוף…) עם תחושת פיוס וכניעה מתוקה.
אי אפשר לסכם תהליך בן 9 חודשים בכמה מילים אבל אנסה בקצרה:
שלשה השבועות הראשונים- כאבי גהינום, בלי לילה אחד של שינה.
נשימות, מדיטציות והרפיות לא דגדגו לעוצמת הכאב הזה.
אקמול, אופטלגין, זריקות וולטרן, משככי כאבים סופר אגרסיביים – לא עזרו בכלום.
הכאב החל לרדת רק כשהתיישבתי על כסא גלגלים והפסקתי לדרוך על הרגל שבמפרק הירך שלה קינן לו בנחת הנמק.
שיעור ראשון בכניעה- רק כשהפכתי למוגבלת לגמרי הרגל קיבלה מנוחה והכאב החל לרדת.
בקואופ זה בא לידי ביטוי בכך שנאלצתי לשבת ליד השולחן והחברות הביאו בעצמן מבחנות, שמנים, חמאות וכל מה שצריך כדי לרקוח את מוצרי האיכות שלנו…
למדתי לבקש עזרה… גיליתי שמה שאני מלמדת באמת נכון- אנחנו חיים במערך מדויק וקסום של יצורים שמטרתם הגבוהה היא לעזור זה לזה, לשרת זה את זה, ליצור ביחד מציאות מיטבית.
כשאת יושבת על כסא גלגלים את רואה את זה באמת קורה מסביבך! בפשטות ובטבעיות! רק צריך להסכים להכנע.
המעבר מכסא גלגלים להליכון/ קביים היה איטי וכואב.
יש מין קטע כזה- תמורת היכולת ללכת על הרגליים מאבדים את החופש להשתמש בידיים…
התגובה שלי: כעס על הגוף! תסכול ממפרק הירך המעצבן! התמרמרות על חודשים וחודשים של מוגבלות! קנאה בכל מי שסתם כך מניע רגליים והולך!
ואז בתוך היאוש הזה הגיע צומת שבו היה צריך להחליט איך מתקדמים.
האם להמשיך להאמין שהגוף יכול ויודע להתרפא לבד (כשאין לאמונה הזו שום הוכחה וסימן אמיתי) או לעשות ניתוח החלפת מפרק ירך ולגמור עם הסיפור הזה כבר.
היו המון המלצות סותרות של חברים/ רופאים קונבנציונאליים ואלטרנטיביים והיה רעש אין סופי במוח ובנשמה.
בסופו של דבר הגיע רגע אחד שהיה רגע המפנה.
רגע כואב (!) אבל גם מתוק , קשוח בטירוף אבל גם מלא רכות, שבו ישבתי ליד הים של סיני, התפרקתי לגמרי, בכיתי את הלב והנשמה ונכנעתי. בשלווה פנימית ושקט מוחלט הסכמתי להודות בחוסר האונים שלי, בחוסר היכולת להתרפא לבד. הסכמתי לחתוך את הגוף המתוק והאהוב שלי, להוציא את המפרק החולה ולהחליף אותו במפרק חדש מלאכותי.
כמה שבועות מאוחר יותר קבעתי תור לרופא לעשות הערכה סופית לגבי מועד לניתוח.
הפרופסור בדק את תוצאות ה MRI החוזר והודיע לי חגיגית שהנמק בנסיגה, הגוף מתרפא ואין סיבה (כרגע) לניתוח…
אין לי מושג מה בדיוק קרה כאן אבל בחוויה שלי הכניעה המוחלטת הולידה את האפשרות ל(התחלה של) החלמה.
בתום תשעת ירחי הלידה הללו, באחת השנים הקשות של חיי, למדתי על בשרי ובתוך עצמותי את הטעם המתוק של הכניעה. את ההרפייה לתוך הפסקת מאבק. את הרוגע שאחרי הכעס, השלווה שמעבר לחוסר אונים וההתמרמרות.
הכניעה הזו הופכת להיות חברה טובה ומסייעת לי גם בימי החום הלוהטים שנחתו עלינו השבוע…
אנחנו במישור החוף החם והמהביל ובכל זאת עד היום לא הדלקנו מזגן כמעט אף פעם.
הלך הרוח של הכניעה מסייע לי להתמסר לחום ללא מאבק.
בבוקר, כשעדיין קריר ונעים, אני סוגרת את כל החלונות, מורידה תריסים עד כמעט הסוף, מייצרת אפלולית שבתוכה הקרירות של הבוקר נשמרת.
ברחבי הבית מאווררים שמייצרים תנועה שקטה ונעימה של אויר.
הגוף לומד להתמסר. להחליף את הזעם, חוסר האונים, והרצון לברוח באיזה שקט פנימי שצף מעל כל זה.
בשעות אחר הצהריים אני יוצאת לשבת מתחת לעץ (אפשר גם לשבת ממש בתוכו) ולקרוא ספר בצל…
הקואופ שלנו מתעסק לא רק עם ייצור מוצרים אורגניים מעולים.
הקואופ זה גם הזמנה לחיות את הטבע. להסכים להרגיש את מה שקורה בתוך הגוף שלנו ומחוצה לו בפלנטה.
הימים הלוהטים האלה הם אפשרות נהדרת לנסות לחוות את הכוחות האדירים האלה עד סופם.
ממליצה על ניסוי של יום/ כמה שעות ללא מזגן בבית.
תבדקי. אולי תגלי חווית כניעה חדשה ומתוקה!