רשמים מהודו- סתיו 2025
אני נמצאת במדינת רג'אסטן בהודו כבר חודש וחצי.
נסענו, איתן ואני, לפתוח את בית בינ"ה בפושקר- מרחב קהילתי, יהודי-ישראלי-שוויוני-ליבראלי שמספק תוכן ותמיכה למטיילים ישראליים לתקופת החגים.
פגשנו מאות מטיילים בגילאי 20-78 שהשתתפו בסדנאות, קבלות שבת, ערבי חג וכמובן טקס השבעה באוקטובר והקרנת חזרת החטופים החיים לארץ.
יש משהו מטורף, ובלתי ניתן להסבר במילים, בעם שלנו.
הנהירה של מעל 250 איש למעגל הזיכרון בשבעה באוקטובר ולהקרנת חזרת החטופים לא מובנת מאליה בשום צורה ואופן.
דממת הר סיני כשאנשים הדליקו נרות לזכר הנרצחים וההרוגים, וצרחות השמחה, מהולות בדמעות אושר זולגות, כשעל המסך הופיעו החטופים, מילאו אותי בהודיה עצומה על כך שאני בת לעם הזה.
לפני מספר ימים סיימנו את ההתנדבות שלנו ויצאנו לכמה ימי טיול ברג'אסטן- ארץ הראג'ות- המלכים הגדולים.
זו ארץ מדברית, יפייפיה, עם סלעי משקע וורודים, אדומים, צהובים ומצבורי אבן שיש עצומים שאיתם המלכים בנו ארמונות שאם לא רואים אותם בעין, לא מאמינים שהיד האנושית מסוגלת לייצר יופי ופאר כזה בלי מכונות מודרניות שפועלות על חשמל.
אבל אני רוצה לשים פה כמה תמונות שדווקא מספרות סיפור יותר קטן ועדין של החיבור של אנשי המדבר הזה לטבע.
זה מתחיל בבגדים ההודיים עם השפע האין סופי של הצבעים.
הם הולכים ברחובות עם הבדים המתנפנפים ונראים כמו פרפים…
בכל פינת רחוב מישהו מוכר פרחים ונוצות של טווסים.
הכל צבעוני ומלא שמחה, למרות העזובה והעוני וכל מה שאנחנו יודעות היטב על הודו…
על השימוש בתבלינים אין לי מה להרחיב. אתן מכירות היטב את התבלינים ההודים ואת הערך הרפואי שלהן, שהוא לא פחות חשוב מהערך הקולינארי.
מה שיפה זה לראות איך משתמשים גם בעצים למגוון מטרות רפואיות.
לא ב"סיור ליקוט" או "סדנת צמחי מרפא" אלא סתם כך, ביום יום, ברחוב.
על חומה בעיר ג'ודפור ראיתי שני ציורי קיר שמאד ריגשו אותי.
בראשון- שותלים עץ במדבר. כמה אופטימיות ושמחה יש במעשה הפשוט והקטן הזה. מעשה אוניברסלי שמיד שם חיוך על הפנים
בציור השני אותו העץ, כעת כבר בוגר, נתון תחת איום של כריתה.
שימו לב למסרים הסמויים בציור הגבר, שגם היום ב 2025 מסמל את הכוח בהודו (ולצערי גם בארץ, וברחבי העולם), באופן אלים בא לכרות את העץ. האקטיביזם להגנה על העץ באה מהדמויות החלשות- האשה, הילדות.
וואו…איזה אומץ! איזו בחירה לא מובנת מאליה! כמה השראה!
שתי תמונות אחרונות שחיממו לי את הלב- בעבר, כשבנו כאן בתים, יצרו בקירות הבית חורים קטנים לקינון של ציפורים.
זה לא רק מתוך אהבה לציפורים. זה גם בגלל שהמדבר מלא נחשים ועקרבים והציפורים נתנו התראות של נחשים/ עקרבים באמצעות ציוצים חזקים.
איזה חיבור פשוט וטבעי בין האדם לחי. סיפור קטן אבל נכנס לי ללב.
ופה איש זקן שבדיוק יצא לשים לציפורים אוכל על החומה שעליה הוא בנה במו ידיו קערת מים לציפורים.
פספתי את האיש אבל הציפורים השמחות מספרות את הכל
חוזרת מהודו עם התפילה שגם בארץ אצליח להמשיך להבחין בכך שבתוך הזוהמה יש גם יופי, שבתוך העוני יש גם עושר, שבתוך המים העכורים ביותר צומח הלוטוס המקסים ביותר…